הוות תחשב לשונך כתער מלטש עשה רמיה:

אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה:

נפשי בתוך לבאם אשכבה להטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה:

הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שמע:

אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר:

לירות במסתרים תם פתאם ירהו ולא ייראו:

יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא:

כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה:

ביצי צפעוני בקעו וקורי עכביש יארגו האכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה:

וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל רעה יצאו ואתי לא ידעו נאם יהוה:

ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו:

כן הלשון נצבת בין אברינו המגאלת את כל הגוף ומלהטת את גלגל הויתנו והיא להוטה באש גיהנם:

אבל הלשון אין אדם יכל לכבשה אין מעצור לרעה הזאת וסם המות מלאה:

ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל:

אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש:

ילדי הצפעונים איכה תוכלו למלל טוב ואתם רעים כי משפעת הלב ימלל הפה:

אך ירא אנכי פן כאשר השיא הנחש בערמתו את חוה כן תשטינה גם מחשבותיכם מן התמימות אשר עם המשיח:

חמת למו כדמות חמת נחש כמו פתן חרש יאטם אזנו:

קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון חמת עכשוב תחת שפתימו:

אשר אלה פיהם מלא ומררות: